Abstract


הספר מבוסס על עבודת דוקטורט שקיבלה את פרס הדיסרטציה הטובה ביותר מטעם ה-Association for Israel Studies. הוא מתאר את האופן שבו הוצגו בישראל בשנים 2004-1949 הסיבות לעזיבת הפלסטינים את ארץ-ישראל/ישראל במהלך מלחמת העצמאות ("האקסודוס הפלסטיני") – למשל, האם נאמר כי הפלסטינים ברחו מיוזמתם או שגורשו. התיאור מבוסס על בדיקת כל הפרסומים שהוצאו לאור במהלך 56 שנים אלו על ידי שבעה מוסדות מרכזיים בישראל: ארבעה מוסדות חברה יהודיים – האקדמיה, ספרות ותיקי קרבות, ארגונים לא-ממשלתיים ועיתונות, ושלושה מוסדות מדינה – מרכז ההסברה, צה"ל ומשרד החינוך. ממצאי הספר מפתיעים וסותרים את ההערכות שרווחו עד לפרסום ממצאי המחקר עליו מבוסס הספר בנוגע לאופן ההצגה בישראל של הסיבות לאקסודוס (למעוניינים, למטה תקציר חלק קטן  מממצאי הספר). עד כאן לגבי ההיבט התיאורי של הספר.

בנוגע להיבט המסביר שלו: הספר גם דן בממצאי 96 ראיונות שנערכו עם בכירים בשבעת המוסדות הללו במהלך תקופת המחקר, שמטרתם הייתה להבין באופן מבוסס ולתאר את הגורמים להצגת הסיבות לאקסודוס באופן שבו הן הוצגו בפרסומי המוסדות. כל זה נעשה מנקודת מבט של זיכרון קולקטיבי של סכסוכים, הואיל והמוסדות שנבדקו מייצגים מספר סוגים של תתי-זיכרון קולקטיבי: היסטורי (אקדמיה), אוטוביוגרפי (ותיקי קרבות), תרבותי (ארגונים ועיתונות) ורשמי (שלושת מוסדות המדינה).

ובאשר להיבט התיאורטי: בסוף הספר מוצג, על בסיס ממצאיו האמפיריים (התיאוריים והמסבירים שלעיל) לגבי שבעת המוסדות, מודל ראשון מסוגו של קיבעון ושינוי זיכרון קולקטיבי של סכסוכים.

לנוכח ההיקף הגדול יחסית של הספר (408 עמ') וההיקף הגדול של המחקר עליו הוא מבוסס - 56 שנות תקופת המחקר, מספר המוסדות הרב (7), כל פרסומיהם והראיונות הרבים שנערכו עם בעלי תפקידים רלבנטיים במוסדות - הוא מספק באופן מבוסס תובנות חדשות רבות לגבי הדינמיקה של זיכרון קולקטיבי (ומנקודת מבט אחרת – של אופן הפעולה של שבעת המוסדות), כפי שהדבר בא לידי ביטוי באופן חלקי בשמונת עמודי תוכן העניינים המפורט של הספר.  

הספר יכול לעניין את הציבור הרחב, כמו גם סטודנטים וחוקרים (לשם מחקר והוראה) של זיכרון קולקטיבי, סכסוכים, נרטיבים היסטוריים והחברה הישראלית, וכן חוקרים של שבעת המוסדות שנבדקו (בתארו גם את מאפייני המוסדות, חלקם שכלל לא נחקרו עד כה).  

למעוניינים, להלן קישור, בין היתר, למאמרים שפורסמו באופן מלא או חלקי על בסיס ממצאי הספר, מאמרים שרבים מהם מפתחים היבטים של זיכרון הסיבות לאקסודוס שלא נדונו בספר.

תקציר חלק קטן מממצאי הספר:

א) הנרטיב הביקורתי/פוסט ציוני לגבי הסיבות לאקסודוס (חלק מהפלסטינים שהפכו פליטים עזבו/ברחו מיוזמתם וחלקם גורשו) תפס מקום מרכזי ביותר בחלק ממוסדות החברה בישראל (למשל, בפרסומי העיתונות וקהילת המחקר) כבר משנות ה-70 של המאה הקודמת, בגוברו על הכמעט בלעדיות הקודמת של הנרטיב הציוני (לפיו כלל לא היה גירוש של פלסטינים ב-1948). גם פרסומים רבים של ותיקי קרבות תש"ח הציגו ממועד זה את הנרטיב הביקורתי.

יותר מכך - חוקרים יהודים שהתגוררו מחוץ לישראל הציגו את הנרטיב הביקורתי אפילו עוד שני עשורים לפני כן, עוד משלהי שנות ה-50.

זאת ועוד, משלהי שנות ה-90 הנרטיב הביקורתי אומץ גם על ידי חלק ממוסדות המדינה (כגון הטלוויזיה, משרד החינוך וארכיון המדינה).

מהאמור לעיל נובעות כל מיני מסקנות, שלהלן חלק מהעיקרית שבהן:

ב) ההיסטוריונים החדשים משלהי שנות ה-80 לא היו חדשים בכל הנוגע להצגת הנרטיב הביקורתי לגבי הסיבות לאקסודוס (כי נרטיב זה הוצג על ידי חוקרים יהודים מחוץ לישראל כ- 3 עשורים לפני כן ובתוך ישראל כעשור לפני כן).

ג) לטענת החוקרים: היה גירוש חלקי ולא שולי ב-1948 משלהי שנות ה-70 כ-70% מהמחקרים שפורסמו על ידי יהודים (בעיקר מישראל ומעט מחוצה לה) כללו את הנרטיב הביקורתי לגבי הסיבות לאקסודוס, ואחוז זה עלה לכ-84% לגבי המחקרים שפורסמו על ידי יהודים משלהי שנות ה-80 ולפחות עד 2004 (להערכתי, אחוז זה כיום אפילו עלה). כלומר, רוב מכריע של חוקרים "משלנו"/יהודים מחזיקים בנרטיב ההיסטורי לפיו היה גירוש חלקי (לא שולי) של פלסטינים ב-1948 (בנוסף לכך שחלק מהפלסטינים שהפכו לפליטים עזבו מרצונם מסיבות שונות כגון פחד, קריאת מנהיגים וכו').

ד)  הספרות האקדמית לגבי זיכרון קולקטיבי טוענת כי הזיכרון של חברה לגבי סכסוך שהיא מעורבת בו יהיה במהלך הסכסוך מוטה ולא אמיתי (במקרה שלנו – נרטיב המכונה "ציוני", כאילו לא היה כל גירוש ב-1948) ולא ישתנה להיות פחות מוטה ויותר אמיתי (במקרה שלנו – נרטיב המכונה "ביקורתי") אלא לאחר חלוף מספר עשורים מסיום הסכסוך בהסכם שלום, עת הצדדים היריבים לשעבר יוודאו כי השלום ביניהם הוא בר-קיימא. והנה, במקרה שלנו הספרות האקדמית טועה לגמרי. כפי שראינו, כבר משנות ה-70, ולמרות שישראל הייתה עדיין בסכסוך עם כל המדינות השכנות והפלסטינים, בכל זאת חל שינוי חד צדדי בזה"ק הישראלי לפחות של חלק ממוסדות החברה הרלבנטיים המרכזיים בנושא, שהפך, כאמור, להיות ביקורתי מאוד. תמונת מצב זו מציגה את החברה הישראלית-יהודית כחברה בוגרת, מרגישה חזקה וכו', שמאמצת נרטיב אמיתי (הביקורתי) במקום הנרטיב הציוני שהיא ככלל אימצה עד לשנות ה-70, וזאת למרות קיום הסכסוך. כאשר בעולם רווחת מאוד מאז בעיקר שנות ה-90 הגישה התומכת בהודאה במעשים שנעשו בעבר (וזאת כחלק מתהליכי פיוס, התנצלות, שינוי ספרי לימוד, ועדות אמת ופיוס, תשלום פיצויים וכו'), העובדה שלעיל מציבה את ישראל לא רק כנוהגת לפי נורמת הודאה זו (לפחות כנידון כאן לגבי מוסדות חברה מרכזיים שלה, ומשלהי שנות ה-90  גם לגבי חלק ממוסדות המדינה שלה), אלא אפילו מקדימה בהרבה את הטרנד העולמי בנושא זה.

ה)  ליצחק רבין היה תפקיד משמעותי בשינוי בישראל מאחיזה כמעט מוחלטת של הנרטיב הציוני עד לשנות ה-70, לאימוץ/אחיזה ניכרת ממועד זה (בתחילה בעיקר במסגרת מוסדות החברה) של הנרטיב הביקורתי.

ו) היבטים רבים של שמרנות האקדמיה הישראלית נחשפו. 

Comments