The Israeli/Jewish research community

שלום לכולם. בטרם אתחיל ברצוני לספר בקצרה לגבי הרקע להרצאה שברצוני לשאת. הרצאה זו היא חלק מפרויקט גדול יותר שאני עושה במסגרת הדוקטורט שלי שעומד להסתיים בערך באביב 2009 ושמבוצע בהנחיית פרופ' גד ברזילי ופרופ' דניאל בר-טל. הפרויקט עוסק באופן ההתייחסות של שבעה מוסדות מרכזיים בישראל בין השנים 1949 ל-2004 לסיבות לעזיבת הפליטים הפלסטיניים במהלך מלחמת העצמאות (להלן "הסיבות לעזיבת הפליטים"). שבעת המוסדות אלו הם ארבעה מוסדות חברתיים: קהילת המחקר (חוקרים אקדמאיים ולא-אקדמאיים), עיתונות, ארגונים לא-ממשלתיים וספרות דוקומנטארית של ותיקי קרבות מלחמת העצמאות; ומוסדות המדינה הם מרכז ההסברה, ענף הסברה במפקדת קצין חינוך ראשי בצה"ל וספרי לימוד של משרד החינוך (אך, שלא כמחקרים קודמים בנושא, המדובר כאן רק בספרי לימוד שאושרו על ידי משרד החינוך לשימוש במערכת החינוך). מהממצאים הללו אני מסיק מסקנות באמצעות מודל מורכב שפיתחתי לגבי האופן שבו מוסדות המדינה (בספרות, נושאי "הזיכרון הרשמי" של המדינה) מושפעים ממוסדות החברה כמו גם זה מזה בקביעת זכרונם הרשמי לגבי הסכסוך. ההרצאה כיום מביאה חלק מהממצאים לגבי קהילת המחקר.

 

ובהתייחס להרצאתי – כרקע תיאורטי כללי ראוי לציין כי זיכרון קולקטיבי של סכסוכים מהווה גורם חשוב לגבי התחלת סכסוכים כמו גם לגבי פתרונם והגעה לפיוס בין הצדדים. כל זאת, בעצבו את התגובות הפסיכולוגיות וההתנהגותיות של הצדדים כלפי עצמם וכלפי היריב. אחד הגורמים החשובים המעצבים את הזיכרון הקולקטיבי הוא הזיכרון ההיסטורי, קרי האופן שבו קהילת המחקר מתייחסת לאירועי הסכסוך. קהילת המחקר כוללת לענייננו חוקרי אקדמיה כמו גם חוקרים לא-אקדמאיים (עיתונאים, ותיקי קרבות או "אנשים רגילים") המבצעים מחקרים לגבי אירועי הסכסוך.

 

ביתר ספציפיות, גם במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני יצרו הצדדים לסכסוך זיכרון קולקטיבי של אירועים שונים שלו. במסגרת זאת, מקום מרכזי מבחינה היסטורית, פוליטית ופסיכולוגית שמור לנושא של הסיבות לעזיבת הפליטים. בהתמקד בצד הישראלי לסכסוך, במסגרתו קיימים שני נרטיבים מרכזיים לגבי הסיבות לעזיבת הפליטים. הנרטיב הציוני, לפיו ככלל הפליטים עזבו מרצונם עקב פחד או קריאות כוללות של מנהיגיהם או מנהיגי מדינות ערב כי יעשו כן; או הנרטיב שיכונה כאן 'ביקורתי', שמכונה לעתים בשמות שונים כגון פוסט-ציוני. לפי נרטיב זה חלק מהפליטים עזבו מרצונם מסיבות שונות, בחלקו כאמור בנרטיב הציוני (אם כי בנוגע לקריאת מנהיגות אין המדובר בקריאה כוללת לעזוב, אלא בעיקרו על בסיס מקומי) ובחלקו עקב סיבות אחרות כגון התמוטטות החברה הפלסטינית ובריחה מוקדמת של מנהיגיה. בנוסף, וזה ההבדל המשמעותי בין שני הנרטיבים - לפי הנרטיב הביקורתי, חלק מהפליטים גורש על-ידי חלק מכוחות הביטחון היהודיים ובהמשך הישראליים.

 

 קהילת המחקר הישראלית-יהודית חקרה את הסיבות לעזיבת הפליטים במהלך השנים מאז מלחמת העצמאות ועד ימינו. האופן שהספרות המחקרית מתייחסת למחקרי אלו של קהילת המחקר הוא ככלל כאילו עד לשלהי שנות השמונים מחקרי קהילה זו כללו את הנרטיב הציוני לגבי הסיבות לעזיבת הפליטים, בעוד שלאחר מכן, במסגרת התחלת התקופה המכונה לרוב תקופת 'ההיסטוריונים החדשים' (מבלי להיכנס למחלוקת לגבי תקינות כינוי זה), חלקם כללו את הנרטיב הביקורתי לגבי הנושא.

 

מטרת ההרצאה הנוכחית לבחון האם אכן אופן התייחסות זה של הספרות לנושא הינו נכון, וזאת על-ידי חשיפת האופן שבו קהילת המחקר הישראלית-יהודית התייחסה במחקריה שפורסמו בין 1949 ל-2004 למקרה המבחן של הסיבות לעזיבת הפליטים. זה ייעשה תוך כדי דיון במאפיינים שונים של התייחסות זו.

 

מבחינה מתודולוגית, המחקר דן במחקרים שפורסמו על ידי קהילת המחקר בעברית ובאנגלית, השפה הזרה המשמעותית ביותר במחקר. בהתייחס לזהות החוקרים, המחקר דן רק במחקרים שנכתבו על ידי חוקרים יהודיים בישראל או מחוצה לה. לפיכך, קהילת המחקר הנדונה היא הישראלית/יהודית, קרי לא רק חוקרים שהינם יהודים מישראל. בהתייחס לסוגי המחקרים, במסגרת המחקר נבדקו ממצאי מחקרים שפורסמו בשלושה אופנים: מאמרים בכתבי-עת אקדמאיים, פרקים בספרים וספרים. ממצאי המחקרים שפורסמו בכל שלושת סוגי הפרסום האלה (מאמר, פרק או ספר), נכללו רק בהתאם לאופן פרסומם בספרים, וזאת מתוך הנחה כי פרסום בספר הוא המרכזי, בהיותו כולל את ממצאי המחקר באופן הרחב ביותר (אלא אם חוקר מסוים פרסם רק מאמר או פרק בספר, שאז ניכללו הם במחקר). ספרים שפורסמו בשתי השפות, באנגלית ובעברית, נחשבו פעמיים במחקר מתוך הנחה, שאושרה במהלך המחקר, לפיה פרסום אותו ספר בשפה שונה מוביל לרוב להשפעה נוספת של הפרסום בשפה הנוספת.  

 

איתור מאמרים בכתבי-עת אקדמאיים נערך בארבעה אופנים: חיפוש במאגרי מידע 'מפתח חיפה', 'מפתח רמב"י' ו- 'ISI' ((Web of Science וחיפוש ידני בתוכן העניינים של הרוב המכריע של כל הכרכים שפורסמו במסגרת 20 כתבי-עת אקדמאיים מובילים העוסקים בישראל (15 בעברית ו-5 באנגלית). כמו כן נבדק התוכן והביבליוגרפיה של כל המחקרים שאותרו כרלוונטיים וקוימו ראיונות עם חמישה חוקרים, חלקם מובילים, העוסקים בסיבות לעזיבת הפליטים (כגון רוני גבאי ובני מוריס). איתור הפרקים בספרים והספרים נערך בשלושה אופנים: דרכים שלוש וארבע בהן נעשה שימוש לגבי איתור מאמרים (בדיקת התוכן והביבליוגרפיה של מחקרים שאותרו כרלוונטיים וכן קיום ראיונות), וחיפוש במאגר ה-ULI'', הכולל את כל ספרי המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, לרבות מכללות ואוניברסיטאות. כל המחקרים נותחו באופן איכותני לשם אבחון הנרטיב שרווח בהם לגבי הסיבות לעזיבת הפליטים – ציוני או ביקורתי - כמו לגבי מאפיינים אחרים שלהם כגון היקף הדיון בנושא.

 

נעבור כעת לתיאור ממצאי המחקר. במהלך המחקר אותרו 96 מחקרים שעסקו במקרה המבחן, רובם המכריע ספרים. מחקרים שנכתבו על ידי חוקרים ישראליים כונו "ישראלים" ואלה שנכתבו על ידי חוקרים שמחוץ לישראל כונו "חיצוניים". המחקרים סווגו בעיקר בהתאם לנרטיב המופיע בהם לגבי הסיבות לעזיבת הפליטים – ציוני או ביקורתי, כמו גם על בסיס מאפיינים אחרים שלהם, שיידונו בהמשך, כגון היקף הדיון במקרה המבחן במסגרת המחקרים או אופן ביסוס הנאמר בהם. על פי סיווג זה אובחנו ארבע תקופות במחקרים.

 

מחקרי התקופה הראשונה הם אלו שפורסמו בין 1949 ל-1957 ('מחקרים ישראלים ציוניים') - בתקופה זו פורסמו ששה מחקרים במשך כתשע שנים בקצב של 0.7 מחקר בממוצע לשנה. רובם המכריע של המחקרים, ארבעה  מהששה, נכתבו על ידי ישראלים ויתרת השניים על ידי חוקרים חיצוניים. בהתייחס לתוכן המחקרים, ארבעת המחקרים הישראליים כללו את הנרטיב הציוני לגבי הסיבות לעזיבת הפליטים. מחקר חיצוני איד הציג אף הוא את הנרטיב הציוני, בעוד המחקר החיצוני השני הציג את עמדות שני הצדדים (לגבי הצד הישראלי – הנרטיב הציוני, ולגבי הצד הפלסטיני – נרטיב של גירוש כלל הפליטים). היקף הדיון במקרה המבחן במסגרת המחקרים היה לרוב שולי ביותר במסגרת מספר משפטים פה ושם. ובהתייחס לאופן ביסוס הטענות, לרוב לא צוין במחקרים על מה מבוסס הנרטיב הציוני שהוצג בהם.

 

התקופה השנייה כוללת מחקרים שפורסמו בין 1958 ל-1976 ('מחקרים ישראלים ציוניים וחיצונים ביקורתיים') - בתקופה זו היקף פרסום המחקרים בנושא הכפיל את עצמו. פורסמו 27 מחקרים במשך 19 שנה, בקצב ממוצע של 1.4 מחקר בממוצע לשנה. בשונה מהתקופה הקודמת, בתקופה זו נכנסו חוקרים חיצוניים באופן משמעותי לזירת המחקר עת  13 מתוך 27 המחקרים שנכתבו על-ידם, בעוד יתרת ה-14 נכתבו על ידי חוקרים ישראליים. בהתייחס לתוכן המחקרים, 13 מ-14 המחקרים הישראליים המשיכו, כבתקופה הקודמת, להציג את הנרטיב הציוני. במסגרת 13 המחקרים החיצוניים המצב היה שונה, עת שבעה מהם הציגו את הנרטיב הביקורתי, אחד הציג את הנרטיב הציוני עם טענה שכחריג היה גירוש קטן לגבי מספר כפרים, ארבעה הציגו את הנרטיב הציוני, והמחקר האחרון הציג את עמדות שני הצדדים. מכאן, לגבי כלל מחקרי התקופה - רוב המחקרים היו ציוניים, אך היתה נוכחות לא מבוטלת, כרבע, של מחקרים ביקורתיים. היקף הדיון במקרה המבחן במסגרת המחקרים גדל בתקופה זו. מחקרים שדנו בו באופן שולי כבתקופה הקודמת היו מעטים ביותר ורובם דנו בו ביתר הרחבה, לרוב במסגרת מספר עמודים. ובהתייחס לאופן ביסוס הטענות, חלק מהמחקרים המשיך שלא לציין את המקורות לביסוס טענותיו. ובהתייחס לשמונת המחקרים הביקורתיים של תקופה זו (אחד ישראלי ושבעה חיצוניים) - שלושה לא ציינו את מקורותיהם, בעוד שיתרתם התבססו על ניסיון אישי במהלך מלחמת העצמאות או על מקורות לא רבי-משמעות לציבור הישראלי-יהודי, כגון מאמרי עיתונות ומחקרים של אחרים, חלקם של חוקרים ערביים.

 

התקופה השלישית ('ניצני מחקרים ישראלים ביקורתיים') מתייחסת למחקרים שפורסמו בין 1977 ל-1987. בתקופה זו פורסמו 16 מחקרים במהלך 11 שנים, כך שהיקף פרסום המחקרים בתקופה זו היה דומה לזה שבקודמתה (1.5 מחקרים בממוצע לשנה). בהתייחס לזהות החוקרים, רובם המכריע של המחקרים, 14 מ-16, נכתבו על ידי חוקרים ישראליים, ורק שניים על ידי חוקר חיצוני. קרי, החוקרים הישראליים הפכו להיות המרכזיים בחקר הנושא בתקופה זו. בהתייחס לתוכן המחקרים, הרוב המכריע של המחקרים, 15 מ-16, כללו את הנרטיב הביקורתי. קרי, בתקופה זו החל לראשונה מחקר ביקורתי ישראלי משמעותי בישראל. היקף הדיון במקרה המבחן במסגרת המחקרים נשאר זהה לזה שבתקופה הקודמת, לא שולי, לרוב במספר עמודים, אך גם לא רחב היקף. ובהתייחס לאופן ביסוס הטענות, בעוד שחלק מהמחקרים לא ציין את המקור לביסוס טענותיו, מתחילת שנות ה-80 בלטה התופעה שחלק מהמחקרים הסתמכו לגבי מקרה המבחן על מסמכים ארכיוניים, בעיקרו ישראליים, וזאת בהיקף לא נרחב.

 

התקופה הרביעית ('מחקרים ישראלים ביקורתיים – התבססות'), כוללת מחקרים שפורסמו בין 1988 ל-2004. מחקרים אלו כוללים גם את ספרו הראשון של בני מוריס "לידת בעיית הפליטים הפלסטיניים", שלפי ראיון עם מוריס, פורסם למעשה בתחילת 1988, ולא כמופיע על גבי הספר, ב-1987. במהלך 17 שנות תקופה זו פורסמו 47 מחקרים, כך שקצב היקף כתיבת המחקרים הוכפל ועמד על ממוצע של 2.8 לשנה. רובם המכריע של המחקרים, 42 מ-47, נכתבו על ידי  חוקרים ישראליים. קרי, החוקרים הישראליים המשיכו להיות המרכזיים באופן כמעט מוחלט בחקר הנושא. בהתייחס לתוכן המחקרים, הרוב המכריע של המחקרים (44) כללו את הנרטיב הביקורתי. בלטו במסגרתם במיוחד ספריו של בני מוריס מ-1988, 1991 ו-2004 לגבי לידת בעיית הפליטים הפלסטינים (בהתאמה – באנגלית,  בעברית ובאנגלית המחודש). בהשוואה לתקופה הקודמת היקף הדיון במקרי המבחן במסגרת המחקרים גדל באופן משמעותי. מספר ספרים דנו במקרה המבחן בהיקף של ספרים שלמים או מרביתם וחלקם במסגרת פרקים שלמים או מאמרים שלמים. ובהתייחס לאופן ביסוס הטענות, חלק מהמחקרים לא ציינו את מקורותיהם, אך חלקם, ולבטח המרכזיים שבהם, היו שונים מאד מספרי התקופה הקודמת. הם התבססו על מסמוך של מקורות בארכיונים ישראליים כמו גם אמריקאיים, בריטיים ובינלאומיים, וזאת בהיקף רחב-היקף.

 

נסכם להלן את הממצאים ונתייחס למספר היבטים שלהם. בהתייחס לסיכום הממצאים, המחקר הישראלי-יהודי בנושא עבר מהפך דרסטי במהלך תקופת המחקר. הוא החל בתקופה הראשונה במחקר ישראלי-ציוני, המשיך בתקופה השנייה במחקר ישראלי-ציוני וחיצוני-ביקורתי בעיקרו וסגר מעגל מהתקופה השלישית (עם התבססות ברביעית) במחקר ישראלי-ביקורתי. ההבדלים המשמעותיים בין תקופות שלוש לארבע הוא בכל הנוגע להיקף פרסום המחקרים שהכפיל את עצמו בתקופה הרביעית, היקף הדיון במקרה המבחן במסגרת המחקרים שגדל באופן משמעותי בתקופה הרביעית, אופן ביסוס הממצאים שבתקופה הרביעית התבסס באופן מרכזי על מסמוך ארכיוני רחב-היקף, והתחלת תקופה זו בפרסום ספרו הראשון והמשמעותי של בני מוריס 'לידת בעיית הפליטים הפלסטינים'.

 

מן הראוי להתייחס לזהות החוקרים הישראלים. הרוב המכריע של חוקרים אלו שהתייחסו למקרה המבחן (באופן ציוני או ביקורתי) מתחילת תקופת המחקר ועד לשנים הראשונות של תחילת שנות התשעים, היו חוקרים לא-אקדמאיים. המחקר הישראלי לגבי מקרה המבחן התחיל באמצעות חוקרים לא-אקדמאיים, ובתחילה היה ציוני, ורק בהמשך, מ-1977, היה ביקורתי. בעיקרו רק לאחר תחילת שנות ה-90 החלו גם חוקרי אקדמיה ישראליים להתייחס למקרה המבחן (ואז כאמור זה היה באופן ביקורתי). במלים אחרות, עד לתחילת שנות ה-90 האקדמיה הישראלית כמעט ולא התייחסה למקרה המבחן, לרבות שלא במסגרת אימוץ נרטיב ציוני לגביו. ממצא זה מבטא את השפעת האקדמיה בישראל למניעת כתיבת מחקרים בנושא רגיש כמקרה המבחן ככלל, ובאופן ביקורתי בפרט. במהלך המחקר אובחנו ביטויים רבים לנטייה שמרנית זו.  

 

מן הראוי בהקשר הנדון להתייחס לממצאי פרויקט אחר, מחוץ לדוקטוראט אך קשור מאד אליו ולהרצאה הנוכחית, אותו אני מבצע בשיתוף עם פרופ' דניאל בר-טל. במהלך ביצוע הדוקטוראט הבחנתי בהיעדר כל מחקר כולל העוסק בזיכרון הקולקטיבי הישראלי-יהודי של הסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני. לפיכך, באמצעות מלגה שהוענקה לי לצורך זה על ידי קרן IPRA (International Peace Research Association) בצענו בר-טל ואני בקיץ 2008 מחקר שמטרתו כפולה: מיפוי לראשונה של זיכרון קולקטיבי זה (קרי, מה חושב הציבור הישראלי-יהודי לגבי אירועים שונים של הסכסוך), כמו גם הבנת הגורמים המשפיעים על עיצובו של זיכרון קולקטיבי של סכסוכים (כגון משתנים סוציו-דמוגראפיים, מאפייני אישיות או ערכים) ועל התוצאות של זיכרון זה (כגון רגשות כלפי הצד היריב או נכונות לחתום על הסכמי שלום). המחקר בוצע באמצעות סקר דעת קהל בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הישראלית-יהודית והניב ממצאים מעניינים (לפירוט ממצאים שונים של המחקר ר' http://www.tc.edu/news/article.htm?id=6812).

 

בהקשר הנוכחי ברצוני להתייחס לאחד מממצאי המחקר, זה שבנוגע לזיכרון הקולקטיבי הישראלי-יהודי לגבי הסיבות לעזיבת הפליטים. לפי הממצאים: 40.8% מהציבור הנדון מחזיק בנרטיב הציוני, 39.2% בנרטיב הביקורתי, 8% בנרטיב הערבי/פלסטיני (12% לא ידעו). מכאן, כי הנרטיב הציוני נמצא במיעוט בקרב הציבור הנדון, עת אוחזי הנרטיבים הביקורתי והערבי/פלסטיני מהווים 47.2% מהציבור הנדון. סביר להניח כי הממצאים שהוצגו בהרצאה הנוכחית לגבי הנוכחות של הנרטיב הביקורתי במחקרי קהילת המחקר הישראלית/יהודית באופן לא מבוטל עוד משלהי שנות ה-50, ובאופן כמעט מוחלט משלהי שנות ה-70, הם אחד הגורמים לממצא זה של הנוכחות המשמעותית ביותר של הנרטיב הביקורתי בקרב הישראלים-יהודים. ממצאי הדוקטוראט שלי לגבי יתרת מוסדות החברה והמדינה גם הם מספקים הסבר ותמיכה, ככלל, להבנה כי שינויים משמעותיים בהקשר הנדון שהתרחשו בהתייחסות מוסדות אלו למקרה המבחן תרמו לממצא הנוכחי לגבי  הזיכרון הקולקטיבי הישראלי-יהודי לגביו.